חמישה הריונות. שלושה ילדים שהגיעו לעולם הזה.
מספרים עשויים להיראות כמו סטטיסטיקה יבשה, אבל לפעמים הפרטים כואבים. אני משאירה מקום לכל אחת ואחד להרגיש את העומק של המספרים האלה, כמה שיוכלו.
קוראים לי אנה מסלניקוב. אני אמנית רב-תחומית, ואלה המספרים שלי: הריתי חמש פעמים כדי שיהיו לנו שלושת הילדים שלנו. בעזרת יצירתיות ומספרים, השלמתי עם החשבון הזה — 5 = 3.
פעם אחת עברתי הפלה מוחמצת בשבוע השביעי להריון. בפעם השנייה איבדתי את התינוק בשבוע ה-16. לפי הבדיקות, התינוק היה בריא. לפי הרופאים כאן בישראל, חייה של האם היו חשובים יותר — ובכל פעם ניצלתי בזכות כך שההריונות הכושלים האלה הגיעו אחרי הריונות מוצלחים. הטיפול בילדיי החיים הסיח את דעתי, ובעלי מעולם לא פחד לדבר בגלוי על מה שאיבדנו.
אבל תמיד הרגשתי כמה הנושא הזה טאבו. איך אנשים מתקשחים ומשתתקים, פוחדים לפגוע בך, פוחדים מהרגשות שלהם עצמם. לא נהוג לדבר על זה, כי ברגע שמדברים, הופכים לקורבן בעיני האחרים.
לפעמים הגוף פשוט קורס. לפעמים הוא מקבל בשבילנו החלטה קשה, כי משהו בפנים לא היה תקין. זה לא הופך אותך לשבורה. זהו אובדן וטרגדיה — אבל כל כך הרבה מאיתנו נתקעות שם, לא מרצוננו, טובעות בשקט בתוך זה.
אם כל הנשים שאיבדו הריון בכל שלב היו יודעות את המספרים האמיתיים — יודעות כמה אנשים סביבן עברו בדיוק את אותו הדבר — אני בטוחה שזה היה הרבה יותר קל לשאת. העולם הזה לא זרק אותנו לחלל פתוח עם תווית שאומרת "לא כשירה". אם היינו יכולות לדבר על האובדנים שלנו באומץ רב יותר, יכולנו לעזור זו לזו להרגיש פחות לבד.
אני לא יכולה לשנות את העבר, ואני לא רוצה להתכחש לו. אז במקום זה, הפכתי אותו לחרס. החרס נשבר — אבל אפשר גם לשרוף אותו, לזגג אותו, ולגרום לו לשרוד. זה הרגיש כמו החומר הנכון לאבל: משהו שמחזיק את הסדק, ובכל זאת שורד אותו.
אני מקווה בכל ליבי שמעולם לא איבדת ילד. אבל אם איבדת — אני מחבקת אותך חזק. שיהיה לאנשים שאוהבים אותך הכוח להראות זאת, ושיהיה לך הכוח לקבל את הדאגה שלהם.
תודה מיוחדת לבעלי, שנשא את החלק הראשון של הפרויקט הזה לפריז.