למה אובדן הריון עדיין עטוף בשתיקה

בערך הריון אחד מכל ארבעה לא מסתיים בילד שמובא הביתה. המספר הזה אינו סוד – הוא מופיע בכמות מספקת של ספרות רפואית וחומרי בריאות הציבור, כך שכל אחד יכול למצוא אותו תוך כמה דקות של חיפוש. ובכל זאת רוב האנשים לומדים אותו רק אחרי שזה כבר קרה להם, בדרך כלל במרפאת רופא, באמצע החדשות הקשות ביותר של השבוע שלהם, כאילו זו הייתה עובדה פרטית ולא נפוצה.

הפער הזה בין עד כמה הפלה נפוצה לבין עד כמה לעיתים רחוקות מדברים עליה הוא בדיוק המרחב שלמענו נבנה פרויקט 5=3. השם מגיע מנוסחה פשוטה: X למספר הפעמים שמישהי הייתה בהריון, Y למספר הילדים שהיא מגדלת. אצל רוב האנשים שני המספרים זהים. אצל מיעוט משמעותי, הם לא, וההבדל הזה נוטה לחיות בשתיקה ולא בשיחה.

למה השתיקה נמשכת

חלק מהשתיקה הוא פרוצדורלי – אובדן הריון, בייחוד אובדן מוקדם, קורה לעיתים קרובות לפני שמישהו מחוץ למשפחה הגרעינית אפילו ידע שההריון קיים, כך שאין רגע ברור לחלוק בו את הבשורה על אובדנו. חלק ממנו הוא אמונה טפלה, אינסטינקט ישן לחכות עד שההריון "בטוח" לפני שמספרים לאף אחד, מה שמרמז בשקט שכל מה שאבד לפני אותה נקודה לא צריך להיות מוזכר בכלל. וחלק מזה הוא אי-נוחות פשוטה: לאבל סביב אובדן הריון אין את הטקסים המבוססים שיש לאבל סביב סוגי אובדן אחרים, כך שהאנשים סביב זה לרוב לא יודעים מה לעשות, ובררת המחדל שלהם היא לא לומר כלום.

עברתי בעצמי שני אובדני הריון – הפלה מוחמצת בשבוע השביעי, ומאוחר יותר, בשבוע השישה עשר, אובדן שהגיע אחרי שרופאים בישראל העדיפו את חיי על פני המשך אותו הריון, אף על פי שניתוח שנעשה לאחר מכן בארצות הברית מצא שהתינוק היה בריא. שני האובדנים הגיעו אחרי שכבר היו לי ילדים. זה היה משמעותי יותר משציפיתי. הטיפול בילדים שכבר היו לי נתן לי משהו דחוף ומיידי לעשות עם הידיים שלי ותשומת ליבי, ובעלי תמיד היה מוכן לדבר על מה שקרה, וזה לא משהו שכולם זוכים לו.

אף אחד לא הזהיר אותי עד כמה זה נפוץ. גיליתי את זה בדרך הקשה, פעמיים.

לא לכולם יש את שילוב הנסיבות הזה, והרבה אנשים עוברים אובדן ראשון בלי ילדים עדיין, בלי בן/בת זוג מוכנים לדבר, ובלי מושג שמה שקרה להם קורה לבערך רבע מכל ההריונות. שם השתיקה גורמת לנזק הרב ביותר – היא משאירה אנשים מאמינים שהאובדן שלהם נדיר, או שמשהו אצלם ספציפית השתבש, כשההסבר השכיח הרבה יותר הוא שהריון הוא תהליך ביולוגי שביר עבור כמעט כולם.

הלוחיות, הפוסטרים, המדבקות – אף אחד מהם לא מנסה להסביר את הרפואה. הם מנסים להניח את עובדת אובדן ההריון במקום כלשהו ציבורי, כך שהאדם הבא שיעבור את זה לא יצטרך לגלות, לבד, עד כמה זה נפוץ. נוסחה חקוקה בקרמיקה ומושארת על קיר בעיר לא יכולה להחליף שיחה עם חבר או עם רופא. אבל היא יכולה להיות הדבר שמתחיל אחת כזו, עבור מישהי שאחרת הייתה נושאת את המספר בשקט במשך שנים, בהנחה שהמספרים של אף אחד אחר לא נראים כמו שלה.