איפה 5=3 התחיל: הלוחית הראשונה, שהושארה בשקט בפריז

במאי 2024, שבר קרמיקה מזוגג יחיד שנחתך ביד עלה על קיר בפריז. הוא נשא רק את הנוסחה, 5=3, וקוד QR קטן בפינה. שום לוחית לצידו שמסבירה מה המספרים אומרים. שום שם מצורף. שום תאריך. הוא הונח בשקט, בדרך שבה את עשויה להשאיר פתק לזרה שלעולם לא תפגשי, ואז הלכנו והנחנו לעיר לעשות מה שהיא עושה עם דברים שמושארים על הקירות שלה.

היצירה הראשונה ההיא לא קרתה לגמרי לבדה. בעלי היה זה שבפועל הציב אותה – אני יצרתי את השבר, זיגגתי אותו, שרפתי אותו, אבל הידיים שלו הצמידו אותו לקיר בפריז בזמן שאני עמדתי לידו. אני עדיין חושבת על חלוקת העבודה הזו: יצרתי את החפץ מתוך ההיסטוריה שלי, והוא היה זה שהיה מוכן לצאת איתו אל העולם ולשחרר אותו. הוא היה נוכח בשני ההריונות שלא מופיעים ב"3", והוא היה נוכח גם בזה, באופן הרבה יותר קטן ומוזר – הדבקת חתיכת חומר שרוף לקיר בעיר שלא הייתה לה שום קשר לאף אחד מהאובדנים.

למה להתחיל בלי לפרש דבר

יכולתי להתחיל את הפרויקט עם לוחית שמפרטת הכול – פסקה על הפלה מוחמצת, שורה על מי אני, פרטי קשר, קריאה לפעולה. במקום זאת, היצירה הראשונה אמרה רק 5=3. חלק מזה היה מעשי: לשבר יחיד אין מקום למסה. אבל בעיקר זה היה מכוון. רציתי שהדבר הראשון שכל אחד ייתקל בו יהיה הנוסחה החשופה, בלי שום מסגור, כך שכל מה שהם יעשו מזה יהיה שלהם לגמרי. מישהו שעובר ברחוב בלי הקשר עשוי לקרוא בה קישוט, או חידה, או כלום. מישהי שעשתה בשקט את אותו חיסור בחיים שלה עצמה הייתה קוראת אותה מיד, נכון, בלי צורך בכיתוב.

הלוחית הראשונה אמרה רק 5=3 – בלי שם, בלי הסבר, רק נוסחה וקוד QR, שהושארו על קיר בפריז.

פריז לא נבחרה מסיבה סמלית כלשהי הקשורה לאובדן. זה היה פשוט המקום שבו היינו, המקום שבו הרעיון סוף סוף עבר ממשהו פרטי למשהו שיכולתי להחזיק בידיי ולמסור למישהו אחר – וזו עיר שחזרתי אליה מאז, כולל סוף שבוע אחד שכלל גם את לוקסמבורג. נשאתי את המספרים 5 ו-3 במשך שנים לפני כן – הם היו עובדות ישנות על חיי, לא חדשות – אבל הפיכתם לחפץ שיכול להתקיים באופן עצמאי ממני, על קיר, שכל אחד יכול למצוא, לקח הרבה יותר זמן להתגבר עליו מאשר יצירת החפץ עצמו.

מה שבא אחרי היצירה הראשונה. לא ידעתי, כשעמדתי בפריז במאי 2024, אם תהיה לוחית שנייה, שלא לדבר על פרויקט שלם. מה שקרה אחר כך הפתיע אותי: תוך חודשיים היו שתי לוחיות בווינה באותו היום, אחת פשוטה כמו יצירת פריז ואחת שהסבירה בפועל, בכמה מילים, מהי הפלה מוחמצת – כי עד אז הבנתי שחלק מהערים, חלק מהקירות, זקוקים לקצת יותר הקשר מאחרים. משם זה המשיך לנוע. גאורגיה בסתיו, אישית באופן בלתי צפוי בדרכים שלא תכננתי לגמרי. חברה שהציבה יצירה ביוזמתה שלה לגמרי, בלי שהייתי שם בקרבת מקום, מה שאמר לי שהרעיון הפך גדול יותר ממשהו שרק אני יכולה לשאת.

כשאני מסתכלת עכשיו על השבר הראשון ההוא מפריז, אחרי לוחיות ביותר מעשרים ערים, אני מופתעת מכמה מעט השתנה בפועל במחווה המרכזית. החומרים התפתחו – הקרמיקה פינתה מקום לפורצלן יצוק, ואז לפוסטרי רחוב, ואז לסט של מדבקות חינם – אבל האינטואיציה שמאחורי היצירה הראשונה ממש היא אותה אינטואיציה שמאחורי כל האחרות: להשאיר את הנוסחה במקום ציבורי כלשהו, לא לומר יותר משהמספרים דורשים, ולסמוך על כך שמי שצריך לראות אותה יבין בדיוק מה היא אומרת, מהר יותר מכל הסבר שהיה מצליח להעביר.