מה נשאר אחרי האובדן

אנשים שואלים אותי, לפעמים, מה הפלה בעצם משאירה מאחור אחרי שהרגע המיידי חלף. זו שאלה הוגנת, וגם לא נוחה, כי התשובה הכנה היא: יותר משרוב האנשים מצפים, ולזמן ארוך יותר משרוב האנשים מצפים.

מבחינה נפשית, זה יכול להיראות כמו הלם וריקנות. אשמה, בושה, לולאה אינסופית של "מה היה קורה אם". חרדה מפני הריון נוסף. מרחק מוזר ושקט מבן/בת הזוג, מחברים, משאר העולם שממשיך כרגיל סביבך.

מבחינה חברתית, זה נראה אחרת, אבל זה בדיוק אותה מידה של אמיתי: שתיקה וטאבו סביב אפילו לומר את המילה בקול. לחץ – מפורש או לא – "להמשיך הלאה" מהר, כאילו לאבל היה לוח זמנים. בדידות, כי זה יכול להרגיש כאילו אף אחד סביבך לא באמת מבין. אפילו רופאים, שרואים את זה לעיתים קרובות יותר מכמעט כל אחד אחר, לרוב לא יודעים מה לומר.

הלם וריקנות. אשמה, בושה, "מה היה קורה אם" אינסופיים. חרדה ודיכאון. שתיקה וטאבו. לחץ "להמשיך הלאה" מהר. בדידות, כי "אף אחד לא באמת מבין". את לא לבד.

כתבתי את הרשימה הזו בפשטות כי אני חושבת שלתת שם לתחושה הוא הצעד הראשון לקראת אי-בושה ממנה. אף אחת מהתגובות האלה לא אומרת שמשהו לא בסדר אצלך. הן אומרות שמשהו קרה, והוא עדיין קורה בתוכך, בשקט, בלוח הזמנים שלו.

זה חלק מהסיבה שהלוחיות בכלל קיימות, אני חושבת – לא להסביר את האבל, אלא לתת לו מקום לנחות מלבד בתוך החזה שלך. קיר לא דורש ממך להעמיד פנים שאת בסדר. הוא לא נרתע, והוא לא משנה נושא. הגעתי להאמין שמה שבאמת עוזר אחרי אובדן כזה הוא לא תסריט שמישהו יכול למסור לך – זה פשוט מישהו שמוכן להישאר בחדר בזמן שאת אומרת את הדבר האמיתי בקול. זה נכון בין אם החדר הוא מטבח, חדר של רופא, או קטע קיר שזר בנה.

תודה ענקית לחברה על העידוד לנסח את זה במילים. אם חלק כלשהו מהרשימה הזו תואם למשהו שאת נושאת כרגע – את לא לבד בנשיאתו.