הלוחית שמישהי אחרת ביקשה

כל לוחית לפני נובמבר 2025 נשאה את המספרים שלי: חמישה הריונות, שלושה ילדים, הנוסחה שלי כתובה בחומר או בפורצלן ומושארת אי־שם בעולם. ואז, בתערוכה, קרה משהו ששינה את מה שהפרויקט הזה יכול להיות.

סיפרתי לאישה שפגשתי שם על 5=3 – מה זה, מה זה אומר, למה התחלתי ליצור את הלוחיות האלה. לא ניסיתי לשכנע אותה במשהו. ואז היא שאלה שאלה פשוטה שלא ממש תכננתי מראש: האם אני יכולה ליצור אחת עם המספרים שלה במקום שלי?

אמרתי כן עוד לפני שחשבתי לעומק על מה זה אומר. היא נתנה לי תיאור ברור וכן של הרגשות שלה ושל הסיפור שלה, וישבתי לעבוד על זה כמו שאני תמיד עושה – מוזיקה ברקע, ברוגע, מנסה להישאר נוכחת עם מה שאני יוצרת.

כשסיימתי, הרגשתי כאילו בכיתי במשך שעות – למרות שלא הזלתי אף דמעה אחת. הייתי בהלם מכמה רגשית ההרגשה הייתה. אני מניחה שהייתי כל כך עמוק בתוך התהליך, כל כך מחוברת לסיפור שלה, שהגוף שלי הגיב במקומי.

לא ציפיתי שיצירת הלוחית תשפיע עליי כל כך. זה דבר אחד לשבת עם המספרים שלך, האבל שלך, הנוסחה שלך. זה דבר שונה לגמרי להחזיק את האובדן של מישהי אחרת בזהירות מספקת, ומקרוב מספיק, כדי לעצב אותו נכון בחומר.

הלוחית הזו נשארה איתי בצורה שונה מרוב האחרות, אולי כי היא שינתה את מה שחשבתי שהפרויקט נועד לו. עד אז, כל לוחית הייתה שלי, או נישאה למקום כלשהו על ידי חברה בשמי – אבל תמיד המספרים שלי, הנוסחה שלי. ברגע שהסיפור של מישהי אחרת יכול היה לחיות באותו חומר, כל הצורה של הפרויקט זזה קצת, בדיוק סביב התקופה שהפכה מאוחר יותר לאחת השנים העמוסות ביותר שהיו לפרויקט הזה. אני לא חושבת שזה מקרי.

אני כל כך אסירת תודה שהיא נתנה בי אמון עם משהו כל כך אישי, ואני לגמרי מוכנה ליצור עוד יצירות כאלה – עבור כל מי שהמספרים שלו שונים משלי, אבל שזקוק להם, בכל זאת, כתובים אי־שם במקום אמיתי.