סימפוניית האבנים: כשהשלט הפך לאמנות אדמה בארמניה

הפעם הראשונה שהפרויקט הגיע לארמניה, באפריל 2025, זה קרה כמעט במקרה. חברה הציבה שלט בירוואן ובלי לדעת זאת באותו רגע, בסופו של דבר כיסתה חלק מציור קיר קיים של אמן רחוב קולומביאני שביקר במדינה עוד ב-2023. גיליתי את זה רק כשתמונות התחילו להסתובב — עשיתי חיפוש תמונה הפוך, מצאתי כתבת חדשות ישנה על ציור הקיר המקורי, אתרתי את האמן, ושלחתי לו הודעה ישירה. הוא הבין את זה, אבל האירוע לימד אותי משהו שאני מתייחסת אליו כעת ככלל ברזל לכל הפרויקט: לעולם לא להציב יצירה מעל עבודה קיימת של מישהו אחר, לא משנה כמה ריק קיר נראה.

אז כשארמניה עלתה שוב, עבור שלט שני בנובמבר 2025, רציתי שההצבה תהיה שקולה יותר — לא רק זהירה לגבי הקיר של מי שהשתמשנו בו, אלא בנויה בפועל מתוך כוונה ולא מאולתרת במקום. כך הגיעה היצירה השנייה בירוואן למקום שונה מאוד מרחוב עירוני: בסימפוניית האבנים, תצורת סלע אמיתית של עמודי בזלת ליד הכפר גארני, מחוץ לירוואן, שבה פעילות וולקנית לפני מיליוני שנים השאירה עמודים גבוהים, משושים באופן טבעי, עומדים בשורות צפופות, כמעט מוזיקליות.

הפיכת שלט לפיסת אמנות אדמה קטנה

שתי חברות, מטרוחינה ומרינה ניקיטושקינה, הן אלה שסידרו בפועל את היצירה הזו — לא רק להשעין שלט על סלע באופן שבו מישהו עשוי להשעין משהו על קיר, אלא לבנות סביבו מתקן ארט-לנד קטן ומכוון, תוך שימוש בעמודים עצמם כסוג של אדריכלות טבעית. לתצורה כבר יש גיאומטריה משלה, קצב משלה של קווים אנכיים שחוזרים על פני מצוק הסלע. הצבת הנוסחה 5=3 בתוך המתקן הזה, במקום לצד כביש או על בניין, שינתה את מה שהיצירה עשתה. היא הפסיקה להיות אמנות רחוב שבמקרה חוצה את יומו של עובר אורח, והפכה למשהו קרוב יותר לאנדרטה המוצבת בתוך נוף שהיה נוצר, בסבלנות, הרבה יותר זמן ממה שכל סיפור אנושי יכול להסביר.

מוצבת בין אבנים שלקח להן מיליוני שנים להיווצר, הנוסחה נראתה לפתע פחות כמו פצע ויותר כמו עובדה של הטבע.

יש משהו בצירוף הזה — נוסחה שנבנתה מאובדן אישי, מוצבת בתוך תצורה גיאולוגית שעוצבה על ידי כוחות שאין להם דבר עם לוחות הזמנים האנושיים — שהרגיש נכון באופן שלא תכננתי מראש. סימפוניית האבנים קיימת בלי קשר למי שמבקר בה או מה שמישהו מביא לשם. היא הייתה שם לפני הפרויקט הזה והיא תהיה שם אחריו. הצבת יצירה קרמית קטנה בתוך הנוף הזה, במקום על בניין שמישהו אחר בבעלותו או קיר שמישהו אחר מתחזק, פירושה שהשלט יכול להתקיים בלי לצטרך את הרשאתו המתמשכת של אף אחד כדי להישאר עומד. זו אותה תחושת בטן שמשכה אותי מאוחר יותר בחזרה לגאורגיה, המדינה הכי קשורה לאובדן שלי עצמי, עבור ביקור שני, שקט יותר — לתת למקום להחזיק משהו שנשאתי לבד.

מה התאונה בירוואן באמת לימדה. אני חושבת על השלט הראשון בירוואן והשני כעל סוג של לפני-ואחרי לגבי האופן שבו הפרויקט מתייחס למרחב. הראשון לימד אותי, באי-נוחות, שקיר שנראה ריק לנוסע שחולף בו עשוי כבר להשתייך לעבודה של מישהו אחר, לשנות המאמץ של מישהו אחר, ושחוסר זהירות שם גורם לנזק אמיתי גם כשאף אחד לא מתכוון לכך. השני הראה לי מה אפשרי כשההצבה מתוכננת בזהירות אמיתית מראש — כשהאתר עצמו הופך לחלק מהיצירה במקום למשטח נוח לחבר אותה אליו.

אמנות אדמה תמיד השתמשה בנוף כיותר מרקע; היא מתייחסת למקום כאל שותף. שלט סימפוניית האבנים הוא מחווה קטנה לפי אותו קנה מידה, אבל זו הפעם הראשונה שהפרויקט הזה נתן לאופי המקום עצמו לעצב את האופן שבו יצירה נוצרה והוצבה, במקום פשוט לבחור קיר ולהמשיך הלאה. אני עדיין לא יודעת אם עוד חלקים מהפרויקט ינועו בכיוון הזה — רוב השלטים כנראה ימשיכו לעלות על קירות עיר רגילים, כי שם אנשים באמת חולפים על פניהם בחיי היומיום. אבל ארמניה הראתה שלפעמים ההגדרה הנכונה לנוסחה על אובדן והמשכיות היא תצורה שכבר ממשיכה, בשקט, מיליוני שנים.