לחזור לגאורגיה, לבחור בשקט הפעם

גאורגיה כבר מחזיקה באחד הפרקים האישיים ביותר של הפרויקט הזה — כתבתי בעבר על הנסיעה מ-2016 שהסתיימה, מיד לאחר שחזרתי הביתה, בבשורה שההריון הפסיק להתפתח. הרבה זמן אחר כך, היה קשה אפילו לחשוב על המדינה בלי לחשוב על זה.

אז כשחזרתי באוגוסט 2025, עשיתי משהו שונה מהגישה הרגילה שלי. במקום עיר בירה או פינת רחוב סואנת, הבאתי את השלט לטלאווי, באזור היין קחתי, והצבתי אותו בשקט ליד כנסיית סנט ג'ורג' — הרחק מהמונים, הרחק מכל מקום שבו אצטרך להסביר את עצמי למישהו.

שוב בגאורגיה, והפעם בחרתי מקום שליו ושקט במקום ערים גדולות. כשעברת הפלות טבעיות, את זקוקה למרחב להיות עם עצמך.

זו באמת כל הסיבה לבחירה הזו. רוב הפרויקט הזה קורה בפומבי, על קירות סואנים, לפעמים כשחברה מצלמת או זר חולף באמצע ההתקנה. הפעם הזו לא הייתה זקוקה לקהל. יש מקומות שאליהם חוזרים שצריך להתייחס אליהם בעדינות, ויש ימים שקוראים לבדידות ולא לפינת רחוב עם תנועת הולכי רגל.

אני לא חושבת שהתקנה שקטה היא נחותה. יש מקומות שמבקשים קיר באמצע עיר, ויש כאלה שמבקשים לא יותר מכנסייה, כרם, ואחר צהריים שבו איש לא צופה. שלטים אחרים מצאו את דרכם אל תוך נופים ולא רחובות, ובכל פעם שזה קורה אני נזכרת שהפרויקט הזה מעולם לא היה באמת על גודל הקהל. מה שבאמת נשאר אחרי אובדן גם הוא לא רועש, ברוב המקרים — זה משהו שקט יותר מזה, שרק זקוק למקום לשבת בו.

אני לא חושבת שכל עיר זקוקה לסיפור דרמטי מצורף אליה. לפעמים הסיפור הוא פשוט: חזרתי למקום שפעם כאב, והפעם נתתי לעצמי מרחב פשוט להיות שם.