מדריד והמעבר לחרסינה

בשנה הראשונה של הפרויקט הזה, כל שלט היה קרמיקה חתוכה ביד ומזוגגת ביד — מוצקה, מעט מחוספסת בקצוות, כל אחת שונה במעט מקודמתה, כי עיצבתי ושרפתי אותן בעצמי, אחת בכל פעם.

מדריד, ביוני 2025, היא המקום שבו זה השתנה. הבאתי לעיר גרסה חדשה של היצירה — אותה נוסחה, אותו "5=3", אך יצוקה בחרסינה במקום בנויה ביד מחומר. חרסינה נוצקת בתבנית, מה שמשמעו יותר אחידות וגימור עדין ולבן יותר מהיצירות הקרמיות הקודמות, אבל זה גם אומר לוותר על חלק מאי-הסדירות היד-עשויה שאפיינה את הפרויקט עד לאותה נקודה.

כבר שנה שלמה, אמנות הרחוב שלי אומרת: "את לא לבד! את חזקה! וזה יעבור." השבוע במדריד — גרסה חדשה של היצירה — סגנון וצבע חדשים. חרסינה יצוקה.

זו לא הייתה החלטה קטנה. שינוי החומרים משמעו למידה מחדש של תהליך שלם — תבניות חדשות, טמפרטורות שריפה חדשות, דרכים חדשות שבהן יצירה יכולה להיכשל לפני שהיא מצליחה. אבל אחרי שנה, רציתי שהפרויקט יוכל לצמוח מעבר למה שיכולתי לעצב לגמרי בידיים, שלט אחד בכל פעם, ויציקת החרסינה פתחה את הדלת הזו.

אני לא רואה בשינויי החומרים האלה שדרוגים ממש — חרסינה אינה טובה יותר מהקרמיקה שאיתה התחלתי, רק שונה, עם המגבלות שלה ועם סוג היופי שלה. צלחת שנסדקה והפכה לחמישה שלטים קטנים במקום לימדה אותי את אותו הדבר מזווית אחרת: החומר ממשיך להתנגד, והפרויקט ממשיך להתאים את עצמו למה שהוא מאפשר ולמה שלא. זה כנראה הקו המחבר האמיתי, יותר מכל חומר בודד — נוסחה שנשארת בדיוק אותו הדבר, עטופה בכל מה שהחומר, החרסינה, או תנור השרפה של אותו שבוע מחליטים לאפשר.

השלט ממדריד היה הראשון שנשא את החומר החדש הזה אל העולם. הוא לא יהיה האחרון — פוסטרי בדיקות ההיריון וגיליונות המדבקות שהגיעו מאוחר יותר צמחו שניהם מאותה תחושת בטן: לשמור על הנוסחה בדיוק אותו הדבר, ולהמשיך להתנסות בכל השאר.