התחנות הרחוקות ביותר של הפרויקט: הוואנה וריו דה ז'ניירו

רוב לוחיות 5=3 נוסעות איתי. קומץ נוסעות בלעדיי, נישאות על ידי חברות שבמקרה נוסעות למקום שהפרויקט עוד לא הגיע אליו, ושתיים מהדוגמאות הרחוקות ביותר לכך הן קיר אמנות רחוב בריו דה ז'ניירו ורחוב קולוניאלי בהוואנה.

ריו הייתה ראשונה, במאי 2025. הלוחית הוצבה לצד קטע מבוסס של אמנות רחוב בעיר — סוג הקיר שבו העבודה הסובבת כבר אומרת לך שכל מה שנוסף צריך לעמוד בזכות עצמו לצד ציירים רציניים, לא רק לתפוס שטח ריק. הצבת 5=3 שם משמעה להתאים את הנוסחה לשפה חזותית שכבר הייתה רועשת, צפופה, וייחודית לאותה עיר, במקום להתייחס לקיר כאל ריק.

נישאו, לא נשלחו בדואר

כמעט אף אחת מההצבות הבינלאומיות לא קורית כי אני טסתי לשם בעצמי. רובן מתחילות באותו אופן: מישהי שאני מכירה כבר נוסעת לאיזשהו מקום, ולוחית או גיליון מדבקות נכנסים לתיק שלה יחד עם כל השאר שהיא אורזת. זה היה נכון עבור ריו, וזה היה נכון עבור הוואנה, שם לוחית מצאה את דרכה לרחוב קולוניאלי הודות לחברה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי — לא נסיעת פרויקט, רק אדם שהיה מוכן לשאת משהו קטן ולהציב אותו בזהירות ברגע שהגיע.

אופן העבודה הזה עיצב את הפרויקט באותה מידה כמו הקרמיקה עצמה. לוחית שרק אני יכולה להציב הייתה קיימת רק בערים שבחרתי לבקר בהן. לוחית שחברה יכולה לשאת מגיעה לכל מקום שאליו אותה חברה כבר הייתה בדרך — וכך פרויקט על נוסחה אחת מסתיים בפיזור ספציפי ולא מתוכנן של ערים, ולא ברשימה מוקפדת. הוואנה מעולם לא הייתה על מפה של "התחנות הבאות". זה קרה כי מישהי נסעה לשם ממילא וחשבה על הפרויקט כשארזה.

המפה של הפרויקט הזה היא באמת מפה של מי נסעה, ומתי.

יש משהו מתאים בזה לפרויקט שנבנה על נוסחה פרטית ואישית. לוחיות 5=3 לא מגיעות לעיר עם אירוע פתיחה או תוכנית של אוצרת. הן מגיעות באופן שבו המספרים עצמם מגיעים לחיים של רוב האנשים — בשקט, נישאות על ידי מישהי, בלי הרבה אזהרה, ומוצבות בכל מקום שהרגיש כן באותו רגע. לרחוב קולוניאלי בהוואנה ולקיר מלא ציורי קיר בריו דה ז'ניירו כמעט אין שום דבר משותף כמקומות, מלבד שכעת שניהם נושאים את אותה נוסחה קטנה, שהונחה שם על ידי אנשים שהיה להם אכפת מספיק כדי להביא אותה.

זה גם אומר שהפרויקט תלוי באמון באופן שמאמץ בודד לא היה תלוי בו. למסור למישהי לוחית ולבקש ממנה למצוא את הקיר הנכון, בגובה הנכון, בעיר שאולי לעולם לא אראה בעצמי, משמעו לוותר על שליטה בדיוק איך והיכן היא נוחתת. עד כה האמון הזה החזיק — כל חברה שנשאה יצירה לחו"ל הציבה אותה במקום שהיא שייכת אליו, ושלחה בחזרה תמונה שאומרת לי שהיא הגיעה בשלום.

ריו והוואנה הן, לעת עתה, בין הנקודות הרחוקות ביותר שאליהן הגיעה הנוסחה — אחת על קיר שנבנה לאמנות רחוב, השנייה על רחוב שנבנה מאות שנים לפני שמי מאיתנו נולד. אף אחת מהערים לא ידעה שהפרויקט מגיע. זה קרוב יותר לאופן שבו אובדן הריון בעצם נכנס לחיים של רוב האנשים גם כן: בלי הודעה מוקדמת, מתגלה ולא מתוכנן, ואם יש מזל, נפגש עם מישהי שהייתה פשוט מוכנה להופיע.