מלוחית אחת בפריז ליותר מעשרים ערים

כאשר בעלי הציב את שבר הקרמיקה החתוך ביד הראשון בפריז במאי 2024, לא היה לי מסלול מתוכנן, לא רשימת ערים, ולא מושג מה יבוא הלאה. ידעתי שאני רוצה להכין יצירה שנייה, ואולי שלישית. לא ידעתי שבתוך כשנתיים הפרויקט יגע ביותר מעשרים ערים בארבע יבשות, או שרוב הצמיחה הזו תקרה כי אנשים אחרים החליטו, בעצמם, לשאת אותו רחוק יותר משיכולתי לשאת בעצמי.

ההתרחבות המוקדמת הייתה איטית ובעיקר שלי. חודשיים אחרי פריז, הצבנו שתי לוחיות בוינה באותו יום — אחת פשוטה, ואחת עם הסבר על מהי הפלה מוחמצת. אחר כך גאורגיה באוקטובר 2024, נסיעה שהייתה חשובה לי מסיבות שחורגות בהרבה מהפרויקט עצמו. ואז, בנובמבר 2024, משהו השתנה: חברה הציבה לוחית לגמרי ביוזמתה שלה, בלעדיי שם, בלי שאפילו ביקשתי. זה היה הסימן הראשון לכך שהפרויקט יכול להתקיים כמשהו גדול יותר מקרמיקה של אדם אחד.

ערים, חומרים, והאנשים שנשאו את שניהם

משם המפה התמלאה בצורה לא אחידה, כמו שהחיים האמיתיים עושים ולא כמו שתוכנית שיווקית הייתה עושה. תל אביב בסוף 2024. רחובות בישראל במרץ 2025, שם צלחת קרמיקה גדולה נסדקה בכבשן ובמקום להיות כישלון, הפכה לחמש לוחיות קטנות יותר במקום אחת — תאונה שהכפילה את הפרויקט במקום לסיים חלק ממנו. ירוואן באפריל 2025, שם לוחית שחברה הציבה הסתיימה בטעות בכך שכיסתה חלקית ציור קיר של אמן רחוב קולומביאני; אני איתרתי אותו דרך חיפוש תמונות הפוך וכתבה חדשותית ישנה, שלחתי לו הודעה, והוא היה סלחני בעניין — לקח אמיתי, שנלמד בדרך הקשה, על כך שאף פעם לא מציבים יצירה על עבודה קיימת של מישהו אחר.

החומרים השתנו לצד הגיאוגרפיה. היצירות הראשונות היו שברי קרמיקה מזוגגים, חתוכים ביד — עם קצוות מחוספסים, ייחודיים, כל אחד שונה במעט מקודמו כי כל אחד נחתך ביד. עד יוני 2025, במדריד, הכנסנו פורצלן יצוק, שאִפשר לנוסחה לשבת על משטח אחיד יותר וניתן לחזרה יותר. אותו חודש הביא פורמט חדש לגמרי: פוסטר רחוב שנבנה כולו מבדיקות היריון אמיתיות, שסודרו כדי לאיית 5=3 — הפעם הראשונה שהפרויקט זז לגמרי מחוץ לקרמיקה ולפורצלן. יוני 2025 סימן גם שנה מאז פריז, וציינו את זה בחזרה לשם עם לוחית חדשה, בתוספת יצירות חדשות בלוקסמבורג בפעם השנייה ובאמסטרדם בפעם הראשונה.

חברה מציבה לוחית בנסיעה שלה, בלי שביקשו ממנה. זה הרגע שבו פרויקט מפסיק להיות עבודה של אדם אחד.

למה עשרים ומשהו ערים בעצם מסתכמות. עד שנת 2025 הסתיימה, שש עשרה לוחיות הוצבו באותה שנה בלבד, מברזיל ועד הולנד, כולל היצירה הראשונה שהוכנה כהזמנה אישית — עבור מישהי שפגשתי בתערוכת אמנות ופשוט שאלה, "את יכולה להכין אחת עם המספרים שלי?" — וגם ערכת המדבקות החינמית הראשונה להורדה, שהוכנה עם מאיירת, כדי שאנשים שלעולם לא תהיה להם חברה שנוסעת לעיר שלהם עם שבר קרמיקה במזוודה עדיין יוכלו להציב את הנוסחה בעצמם. לונדון הגיעה בינואר 2026. תצורת סלעים מחוץ לירוואן שנקראת "סימפוניית האבנים" הפכה לאתר של יצירת אדמה קטנה שנבנתה סביב לוחית ארמנית שנייה באותו החורף. ליסבון קיבלה לוחית בגשם. שום דבר מזה לא תוכנן שנתיים קודם לכן בפריז. זה הצטבר החלטה אחת בכל פעם — שלי, של חברה, לפעמים של זר גמור.

מה שהכי מפתיע אותי, כשאני מסתכלת על המפה עכשיו, זה לא מספר הערים. זה כמה מהלוחיות האלה קיימות כי מישהי שאינה אני החליטה לשאת אחת למקום שלא הייתי בו ולהציב אותה בעצמה. הצמיחה של הפרויקט מעולם לא הייתה באמת על היקף לשם היקף — עוד ערים אינן מטרה בפני עצמן. זה על כמה ידיים נפרדות, בכמה מקומות נפרדים, היו מוכנות לקיים שיחה אחת כנה ושקטה עם קיר, בשם המספרים שלי או בשם המספרים שלהן.